(א-ד) קנס קנסו חכמים כו׳ עד שאפשר שיכנס לגזול ולא גזל. פ׳ כל הנשבעין:
(ה)היה עד אחד מעידו וכו׳ עד אלא בשני עדים: כתב הראב״ד ז״ל ואילו היו שם שני עדים וכו׳:
ואני אומר כמדומה לי שטעה הסופר במלת ואפילו שהותירו וראוי להעביר עליו קולמוס אפילו לדעת הראב״ד ז״ל ועיקר הדין זה ביררו הרב אלפסי פ׳ כל הנשבעין גמרא מתני׳ דהנגזל כו׳ בשער האחרון מן העשרה שערים שחילק ורואה אני כי פסק זה שכתב ר״מ ז״ל ומה שהוסיף ראב״ד ז״ל הוא מה שהביא ר״י אלפס בתשובת הגאון וז״ל מעיקרו חזינן תשובה משמיה דגאון דשאלו מקמיה בעסק חד גברא דא״ל לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה באפאי ושקל מיניה חד טעונא דכיתנא וא״ל אידך אין פתחי ושקלי ואת אמרית לי שקליה בחושבנא דאית לך גבי. וקא מהדר גאון להו דלית עליה שבועת היסת דלא שקל אלא דידיה וקאמר לא מבעיא היכא דליכא אלא עד אחד אלא אפילו איכא שני עדים נמי הכי דינא דמשתבע שבועת היסת דלא שקליה אלא ממאי דאית גביה ומיפטר דאמרינן אמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולא אמרן אלא בבעה״ב שאינו עשוי למכור את כליו וכו׳ והאי טעונא דכיתנא הואיל ולית ביה כל אילין אנפי מהימן ובשבועת היסת אלו דברי הגאון ז״ל. ודאי שגגה הוא וליכא למסמך עלה דהא שמעתא דרב יהודה בדאיתיה לבעל הבית בביתיה ואיהי קא מסר לה ניהליה כדברירנא אבל האי עובדא טעמא אחרינא הוא דהא לאו באנפיה שקליה עכ״ל בענין זה והאריך הרב בהלכותיו לחלק ולברר דבריו. הנה עיניך רואות כי ר״מ ז״ל השלים חובתו שחייב אדם לומר כלשון רבו והראב״ד ז״ל הלך בדרך הגאון ז״ל ולא הניחו לי מקום להכריע ביניהן כי כלם דברי אלהים חיים הם:
(ו-ח) כשם שבעה״ב נשבע כו׳ עד אין בעה״ב טוענו טענת ודאי. פ׳ כל הנשבעין:
(ט)הגוזל אחד מחמשה עד אינו חייב לשלם מספק. פ׳ הגוזל עצים וביבמות פ׳ האשה שלום:
(י)אמר לשנים גזלתי כו׳ עד שאין לו תובע. בב״ק פ׳ הגוזל עצים ובמציעא פ׳ המפקיד וביבמות פ׳ האשה שלום:
(יא)הטוען את חבירו ואמר לא גזלתי כו׳ עד כמו שיתבאר בהלכות טוען ונטען. פרק כל הנשבעין (דף מ״ד) והביאור בהלכות טוען ונטען פ״א:
(יב)ראוהו שנכנס כו׳ עד והדין ביניהם. פ׳ כל הנשבעין ובחלוקת הרב ז״ל על מתני׳ דהגוזל:
(יג)וכן אם היה שם עד אחד עד ונפטר: כתב הראב״ד ז״ל זהו תימה ומאחר שבעה״ב לא היה שם וכו׳:
ואני אומר תירוץ הקושיא שהוא אומר באולי אני אומר בודאי וכן כתב ר״י אלפס פ׳ כל הנשבעין בחלוק השערים שזכרתי כי סתם כל מה שיש בביתו של אדם שלו הוא ומאחר שהעד מעיד שהוציא מביתו והוא הכיר בחפץ שהוא שלו אין לך טענת ברי גדולה מזו והסכמתו כהסכמת הרב ז״ל ויפה הסכים שחייב אדם לומר כלשון רבו:
(יד-טז) מעשה באחד שחטף כו׳ אלא אמר שלי חטפתי. פ׳ כל הנשבעין (דף מ״ז) בנסכא דר׳ אבא שזכרתי למעלה בחלוקי הרב ז״ל:
(יז)נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני עד אחד ואין העד יודע כמה נטל (הרי) בעה״ב אומר כ׳ כלים היה לי בביתי והגוזל אומר לא נטלתי אלא עשרה והם שלי חייב להחזיר העשרה מפני שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ואינו נשבע על השאר אפילו שבועת היסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי. זהו הלשון המיושר בספר ר״מ ז״ל בחתימת ידו ובספר שהגיע ליד הראב״ד ז״ל היה כתוב ואינו נשבע על השאר אפילו שבועת היסת [שלא ראה] כשהוציאוהו מביתו אלא שהעד מעיד ע״כ:
וכתב הראב״ד ז״ל ואם טענת בעה״ב וכו׳:
ואני אומר איני צריך להשיב על טענת הספר שכבר פרסמתי אותו רק אשיב על קושיות הראב״ד ז״ל דקי״ל עד אחד כי (תרי) ומתקנה קנסו הגזלן כשראוהו נושא כלים שלא בפני בעה״ב כאילו ראו הכלים ממש וכי ראה העד היה מחייב שבועה להכחישו והשתא דלא ידע בודאי והוא מודה ישלם וכדאמרינן בנסכא דרבי אבא לישתבע הא קא מודה אלמא לא מצי פטר נפשיה בשבועה וכ״ש דלא נפטריה ממקצת שהוא מודה אלא ישלם בהודאת פיו דהודאת בעל דין כמאה עדים ועל השאר הויא לה טענת ספק ואין נשבעין על טענת ספק אלא מחרימין סתם על כל מי שלקח מביתו כלים כך וכך שלא מדעתו ובזה יצא הדיין ידי חובתו ודן דין אמת לאמתו:בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו